פסק-דין בתיק רע"א 42817-10-12

רקע

1.         בפני בית המשפט קמא מתנהלת תביעתה של המשיבה, שביקשה לפצותה על נזק גוף שנגרם לה בתאונת דרכים מיום 12.2.2003. הואיל והתאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי ( "המל"ל") כתאונת עבודה, קבע האחרון את נכותה הרפואית. המשיבה לא השלימה עם הקביעה וביקשה להביא ראיות לסתור. בית המשפט קמא קיבל את בקשתה ומינה מומחה רפואי מטעמו. מכאן בקשת הרשות לערער שהניחה לפניי המבקשת.

קביעת דרגת הנכות אצל המל"ל

2.         הליכים אינספור נתקיימו בפני ועדות רפואיות של המל"ל ובפני בתי הדין האזורי והארצי לעבודה ככל הנוגע לקביעת דרגת הנכות שגרמה התאונה למשיבה. על מנת להבין מדוע התירה השופטת קמא למשיבה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל, די שאביא תיאור תמציתי של ההליכים הללו, אותם ניתן להפריד לשני חלקים עיקריים:

3.         החלק הראשון עניינו בקביעת דרגת הנכות של המשיבה, וזו הועמדה, בהחלטת ועדת ערר רפואית של המל"ל מיום 2.6.2005, על 10%, בניכוי 10% בגין מצב רפואי קודם. מלים אחרות קבעה הועדה, כי תאונת הדרכים לא הותירה במשיבה כל נכות. ערעורים שהגישה המשיבה, תחילה לבית הדין האזורי לעבודה ואחר כך לבית הדין הארצי, נדחו. קביעת הנכות היתה לקביעה חלוטה.

4.         המשיבה השלימה, לכאורה, עם הקביעה החלוטה, אלא שכעבור זמן הגישה בקשה להכיר בהחמרה במצבה הרפואי. חלקם השני של ההליכים עניינו, על כן, בממצאים שעלו במסגרת ההתדיינות בבקשה להכיר בהחמרת המצב הרפואי.

            הועדות הרפואיות שעסקו בבקשה דחו אותה, העניין שב לבית הדין, שהחזיר את הדיון לועדה הרפואית וחוזר חלילה. נקודת ציון אחרונה בהליכים אלה מהווה החלטה של ועדה רפואית מיום 1.1.2012, שדחתה את הבקשה להכיר בהחמרת המצב הרפואי.

5.         לאחר ההחלטה מיום 1.1.2012 הגישה המשיבה לבית משפט השלום, במסגרת תביעת הפיצויים, בקשה להביא ראיות לסתור, בגדרה של הסיפא לסעיף 6(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 ( "החוק"). השופטת קאמ קיבלה את הבקשה והתירה להביא ראיות לסתור על ידי שמינתה מומחה מטעמה. למסקנה זו באה השופטת קמא מתוך שסברה, כי ועדת הערר, בהחלטתה מיום 1.1.2012, היתה בדיעה, כי התאונה אכן הותירה במשיבה נכות. ועדת הערר לא ראתה עצמה חופשיה לשנות את הקביעה משנת 2005, כיוון שזו היתה לחלוטה, ושינויה אפשרי רק אם נתקבלה שלא כדין, ולא כזה היה המצב.

דיון

6.         אכן, קביעתה של הועדה הרפואית משנת 2005 הינה חלוטה, לאחר שנדחו ערעורים שהוגשו עליה לבתי הדין האזורי והארצי לעבודה. לכן חל עליה הכלל הקבוע בסעיף 6ב לחוק, והיא מחייבת בתביעת הפיצויים. אנו נותרים עם השאלה, האם מתקיים החריג לכלל, זה הקבוע בסיפא לסעיף 6ב הנ"ל, ומתיר הבאת ראיה לסתור את קביעת הועדה הרפואית של המל"ל.

7.         בחלק השני של ההליכים, אלו שעסקו בבקשה להכיר בהחמרת המצב הרפואי, סירבו ועדות הערר להידרש לשאלה, האם הממצאים הקליניים העדכניים מתיישבים עם הקביעה של דרגת הנכות משנת 2005, כיוון שלשיטתן לא ניתן לשנות החלטה שהיתה לחלוטה. אלא שבית הדין ראה את הדברים אחרת, ולכן עמד על כך פעם אחר פעם, שועדת הערר תבחן את הסוגיה לגופה. ועדת הערר עמדה בסירובה. בפסק הדין האחרון שניתן בסוגיה, משמע מיום 21.11.2011, שב בית הדין לעבודה וציווה כי ועדת הערר, עתה בהרכב אחר, תבחן את הסוגיה לגופה, כשהוא מבהיר לה כי יש בידה לשנות את הקביעה החלוטה משנת 2005. עם זאת הינחה אותה בית הדין, כשהוא מפנה להלכה הפסוקה (ס' 6 לפסק הדין), כי שינויה של הקביעה משנת 2005 אפשרי, אם נפלה בה טעות משפטית.

8.         כאשר שב העניין לועדת הערר בהרכב אחר היא בחנה לגופה את הסוגיה שעל הפרק וקבעה, בין היתר, כך:

"הועדה עיינה במכתבו של ד"ר קרת [המומחה מטעם המשיבה - א.א.] מיום 24/2/09 ומסכימה עם דעתו כי אין משמעות רפואית למצבה הקודם [של המשיבה עובר לתאונה - א.א.] ..."

            מדברים אלה של ועדת הערר ניתן להבין, כי לטעמה נפלה טעות רפואית בקביעתה של הועדה משנת 2005, כאשר ניכתה משיעור הנכות של המשיבה בשל מצב רפואי קודם. ואף על פי כן קבעה הועדה, כי לא תוכל לשנות מן הקביעה החלוטה משנת 2005, הואיל ולא נתקבלה שלא הדין. וכך אומרת הועדה, בהמשך לדברים שהובאו מעלה:

"... ואולם בפרק 6 לפסה"ד קובעת השופטת כי: רק במקרה וטעותה של הועדה הקודמת היתה טעות שבחוק דהינו החלטתה היתה שלא כדין רק במקרה זה אין היא מחייבת את הועדה החדשה.

מאחר והחלטת הועדה הקודמת מיום 2/6/05 היתה החלטה רפואית הרי שהערתו של ביה"מ אינה מתייחסת להחלטה זו והחלטה רפואית אינה טעות שבחוק ולפיכך ההחלטה החלוטה שנקבעה כבר בשנת 2005 היתה כדין ומחייבת את הועדה החדשה."

9.         סיכומם של דברים, ועדה רפואית משנת 2005 קבעה את נכותה של המשיבה בשיעור של 10%, וניכתה 10% בגין מצבה עובר לתאונה. מהחלטת הועדה משנת 2012 ניתן להבין, כי לא היה מקום לנכות משיעור הנכות בגין המצב הרפואי שקדם לתאונה. הימנעותה של הועדה משנת 2012 מלשנות את הקביעה משנת 2005 מקורה בהלכה (שבאה לידי ביטוי בהנחיותיו של של בית הדין לעבודה בפסק דינו מיום 21.11.2011), לפיה "אין מהרהרים אחרי קיומו של קשר  סיבתי בין נכות לבין פגיעה בעבודה, שנקבע באופן סופי על ידי ועדה רפואית קודמת...", אלא אם "טעותה של הועדה הקודמת היתה טעות שבחוק..." (ס' 6 לפסק הדין הנ"ל והפסיקה הנזכרת בו).

10.        מן המקובץ אנו באים לכך, שקביעת דרגת הנכות הרפואית בידי המל"ל הינה סופית, ולכן גם מחייבת. אלא שקביעה זו סופיותה יפה לעניינים הנוגעים לזכויותיה של המשיבה כלפי המל"ל, והיותה מחייבת בהליך שלפנינו כפופה לחריג שבסיפא שבסעיף 6ב לחוק. סעיף זה שבחוק אמנם ביקש לייעל את ההתדיינות, על ידי אימוצה של דרגת נכות שנקבעה "לפי כל דין", אך לא סגר את דלתם של בעלי הדין מלהתמודד עם קביעה שכזו, אם טעמי צדק מחייבים זאת. להבנתי - טעמים אלה מתקיימים בענייננו. כפי שראינו, הועדה משנת 2005 אמנם קבעה את שקבעה, וקביעה זו תמשיך ותחייב את המשיבה כלפי המל"ל. ככל הנוגע לענייננו, משמע לתביעת הפיצויים, חשובה קביעת הועדה משנת 2012, שמצאה כי הקביעה משנת 2005 לוקה מבחינה רפואית. התפתחות זו מצדיקה הבאת ראיות לסתור, על ידי מינוי של מומחה רפואי מטעם בית המשפט, שיבחן את השפעתה של תאונת הדרכים על מצבה הרפואי של המשיבה, משמע יקבע את דרגת הנכות שגרמה לה התאונה. אין צריך לומר, בדיקתו תיעשה באופן בלתי תלוי לחלוטין בקביעותיהן של ועדות המל"ל, בין זו משנת 2005 ובין זו משנת 2012.

11.        סוף דבר, משום כל הטעמים הללו הנני דוחה את הבקשה. המבקשת תישא בשכר טרחת עורכי דין של המשיבה בסך של 5,000 ש"ח ומע"מ.